מוחמד סיאילה נ' עובד שאותי ניקיון - ע"י מנהלה רונית

החלטה

בפניי בקשת הנתבעת לביטול פסק דין שניתן ביום 14.2.13, במעמד צד אחד, לאחר שלא התייצבה לדיון שהתקיים באותו מועד.

הבקשה הועברה לתגובת המשיב, שהתנגד לה.

בבקשתה טוענת הנתבעת כי לא התייצבה לדיון מאחר ולא ידעה על קיומו.

הצדדים הסכימו כי בית הדין יכריע בבקשה על יסוד כל החומר המצוי בתיק.

הכרעה

ביטול פסק-הדין נתון לשיקול דעתו של בית הדין.

על פי ההלכה הפסוקה (ר"ע 526/83 פרושינובסקי נ' שירסון כלל אינבסטמנט האוס בע"מ, פ"ד לז (4) 485) כאשר מוגשת בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, על בית הדין להציג לעצמו שתי שאלות:

א.ראשית - מהי הסיבה אשר גרמה לכך שהמבקש לא פעל כנדרש ולא התייצב לדיון כפי שקרה בענייננו.

ב.שנית - האם יש למבקש הגנה לכאורה, או מה הם סיכויי ההצלחה של המבקש.

נקבע כי השאלה השנייה היא העיקר, ולשאלה הראשונה נודעת חשיבות משנית. ככלל, שעה שקיימת הגנה לכאורה, או שלבעל הדין סיכוי להצליח בתביעתו, מן הראוי לתת לבעל דין את יומו בבית הדין, וליתן פסק דין לגופו של עניין (דב"ע נב/48-3 הפלחה - הראל, פד"ע כד 418, 421). במקרה זה גם אם היו מחדלים מצד בעל דין או בא כוחו, יישמע הדיון לגופו תוך קביעת פיצוי בהוצאות (דב"ע נב/155-9 סולתם - אסרף, פד"ע כד 279, 280).

בית הדין הארצי לעבודה קבע בפסק דין מפיה של כב' השופטת נילי ארד (ע"ע 1462/02 רולס יוסף אדריכלים בע"מ נ. דב חוסטצקי, ניתן ביום 5.1.03):

"בית דין זה חזר ושנה לא אחת, כי בפגם של פרוצדורה אין כדי לפגוע בזכות החוקתית של מיצוי הדין, ומרכיב מהותי הימנה היא זכותו של בעל דין להביא את גרסתו בפני בית-הדין, בטרם הכרעה. אכן, ייתכנו גם ייתכנו מקרים בהם התנהגותם של בעלי הדין, או מי מהם, תחייב הפעלתה של הסנקציה הקבועה בתקנה 49 לתקנות. אולם, אין לדבוק במורה הדרך הפורמאלי בלבד, אלא ליתן את הדעת לכלל נסיבותיו של המקרה, באופן שהצדק לא רק ייעשה, כי אם גם ייראה".

בית המשפט העליון בענין רע"א 1958/00 אריה נדב - סלון מרכזי (ניתן ביום 10.7.01) קבע כי:

"אכן, בדחייתה של תובענה מטעמים שבסדר הדין, אשר אינם יורדים לגופה של העילה המשפטית הנטענת בה, יש כדי לגרום לפגיעה קשה בזכות הגישה לערכאות, שהינה זכות-יסוד. החלטה שיש בה כדי לשלול את מימושה של זכות-יסוד זו, שקולה מבחינת תוצאתה האופרטיבית לשלילת הזכות המהותית שמכוחה מבקש אדם סעד מבית-המשפט, וזאת אף מבלי להיזקק לבחינת העילה הנטענת לגופה. תוצאה זו קשה היא, ויש בה, במידה רבה, כדי לסכל את תכליתו הבסיסית ביותר של ההליך השיפוטי, להכריע בסכסוכים בהתאם לזכויותיהם המהותיות של בעלי-הדין, ולהביא לאכיפת שלטון החוק.

יתרה מזאת, בית המשפט, ככל רשות שלטונית אחרת, מחויב לעשות שימוש בסמכויותיו באופן העולה בקנה אחד עם עקרון המידתיות. בהקשר הנדון, משמעות הדבר היא שגם אם נתקיימו התנאים הפורמליים לדחיית התובענה, אין בכך משום סוף פסוק. שומה על בית המשפט להוסיף ולבחון האם קיימים אמצעים חלופיים, העשויים אף הם לרפא את הנזק שנגרם על ידי הפגם הדיוני, אך בכוחם למזער את הפגיעה בזכות היסוד. בפרט, בדרך כלל ראוי הוא כי בית המשפט יחייב את הצד המפר בתשלום הוצאות המשקפות את הנזק שנגרם על ידו, אך בה בעת יאפשר לו להמשיך ולנהל את ההליך ולמצות את יומו בבית המשפט".

נסיבות העניין אינן חורגות מהאמור בפסיקה שהובאה לעיל.

מעיון במאגר המידע הממוחשב של בית הדין עולה כי הזימון לדיון שהתקיים, נשלח לנתבעת על פי המען שמסרה בכתב ההגנה. מכאן, מכוח תקנה 480 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 החלות בבית הדין מכוח תקנה 129 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, יש לראות בהזמנה ככזו שהומצאה כדין.

יחד עם זאת, לנתבעת טענות הגנה ענייניות לכאורה, וראוי שיתבררו במסגרת דיון לגופו של עניין.

מכאן שיש לקבל את הבקשה ולבטל את פסה"ד נגד הנתבעת.